הגות פילוסופית יהודית בימי־הביניים
הגות פילוסופית יהודית בימי־הביניים
למדתי באוניברסיטה פילוסופיה ונושא עבודת הגמר לתואר שני היה : המקורות היהודיים של כתבי ברוך שפינוזה. בהמשך, למדתי בבית־הספר ללימודים גבוהים ונרשמתי לקורס בפילוסופיה יהודית של פרופסור יהודה אריה ויידה (Georges Vajda).
בימי־הביניים « פילוסופיה » משמעה הסברים על העולם, הסברים המבוססים על התבונה האנושית ואשר ראשיתם ביוון העתיקה אצל אפלטון ואריסטו (המאות החמישית -רביעית לפה"ס). בימינו היינו משתמשים במילה « מדע » במקום « פילוסופיה ». טקסטים אלה, אשר תורגמו לערבית (החל מהמאה התשיעית לספירה) והורחבו על־ידי המדענים הערבים, כללו את כל תחומי המדע (את הפיסיקה והמטאפיסיקה גם) הידועים באותה עת; הם נקראו ואומצו על ידי יחידים בני כל הדתות בארצות האסלם. בקהילות היהודיות כונו טקסטים אלה « חוכמות חיצוניות », משום שמקורם לא היה בתורה. במשך כל ימי־הביניים, התעוררו מחלוקות בין הפילוסופים לבין התומכים במסורת דתית גרידא. הפולמוס התלהט כאשר תרגומים לעברית של הטקסטים האלה הפכו את היצירות לנגישות עבור יהודי אירופה אשר לא ידעו ערבית. בפרובנס, בספרד ובאיטליה התרבו התומכים בפילוסופיה. אולם, גדלה גם המשיכה לתורות המסטיות. במאה השש־עשרה, עם פריחת הדפוס בעברית הפילוסופיה יצאה מן האופנה, העדיפו באותה עת את הקבלה או תורות מסטיות אחרות, ולכן הודפסו רק ספרי פילוסופיה פרי עיטם של אישיים מאד ידועים.
בשנת 1956, כשהתחלתי את לימודי, מרבית המלומדים הכירו היטב את יצירותיהם של המחברים הדגולים (כגון סעדיה גאון, הרמב"ם, הרלב"ג, חסדאי קרשקש וכו') משום שהן הודפסו ונדונו במסגרת ספרים בנושא תולדות הפילוסופיה היהודית. לעומתם, היצירות של מרבית הפילוסופים בני המאה השלוש־עשרה, הארבע־עשרה והחמש־עשרה כמעט ולא היו ידועות לציבור המלומדים כי הן נשתמרו בכתבי־יד והוזכרו רק בספרים של מתמחים בתחום זה.
החל משנת 1975, בכל מהדורות ספרי הגות פילוסופית בימי־הביניים, כמחצית החיבור מבוססת על כתבי־יד. יתרה מזאת, רוב המחקרים שפירסמתי, ואלה שעודני מפרסמת, דנים בטקסטים אשר היו אז בכתבי־יד או כאלה שעדיין לא נתפרסמו בדפוס. בשנים האחרונות השתפר מאד המצב : עמיתים צעירים הוציאו לאור טקסטים רבים וטובים מאד בהתבסס על כתבי־היד.
העיון המעמיק בכתבי־היד מספק גם מידע חדש על לימודי הפילוסופיה : כך למדנו שהיו קיימים, בספרד, במאה החמש־עשרה, מוסדות בהם לימדו אך ורק פילוסופיה (ישיבות חוכמות חיצוניות).